דלג לתוכן הראשי

מיתולוגיה מצרית והקשר לכוכבים

7 דקות קריאה

כשהשמיים היו סיפור

עבור המצרים הקדמונים, השמיים לא היו רקע דומם של נקודות אור - הם היו בימה שעליה מתרחשת דרמה קוסמית יומיומית. כל זריחה היתה לידה, כל שקיעה היתה מוות, וכל לילה היה מסע מסוכן דרך עולם התחתון. הכוכבים היו אלים, כוכבי הלכת היו ספינות שמימיות, והירח היה עין שנפצעה ונרפאה. המיתולוגיה המצרית לא נוצרה בנפרד מהאסטרונומיה - השתיים היו דבר אחד. הסיפורים על האלים שימשו כמסגרת לפירוש התופעות השמימיות, והתופעות השמימיות סיפקו הוכחה חיה למיתולוגיה. כשהמצרים ראו את השמש שוקעת באופק המערבי, הם ראו את רע נכנס לעולם התחתון. כשראו את סיריוס עולה באופק, ראו את איזיס מבשרת את שטפון הנילוס. וכשהביטו בכוכבים שאינם שוקעים ליד הקוטב, ראו את נשמות הפרעונים שזכו בנצח. המיתולוגיה הקוסמית של מצרים היא אחת המערכות העשירות והשלמות ביותר שהאנושות יצרה.

מסע רע בספינת השמש

רע, אל השמש הגדול, נחשב למלך האלים ולבורא העולם. לפי המיתולוגיה, רע מפליג כל יום בשתי ספינות שונות. ביום, הוא שט בספינת "מאנדג'ת" (ספינת מיליון שנים) מעל השמיים ממזרח למערב, מביא אור וחיים לעולם. זוהי תנועת השמש שאנו רואים - מזריחה ועד שקיעה. בערב, כשהשמש שוקעת במערב, רע עובר לספינת "מסקטת" ונכנס לעולם התחתון (דואת). במהלך 12 שעות הלילה, הספינה עוברת דרך 12 שערים (כנגד 12 שעות הלילה), ובכל שער מחכים סכנות ושומרים. האויב הגדול ביותר הוא אפופיס (אפפ), נחש הכאוס הענק שמנסה לבלוע את ספינת השמש ולהשבית את סדר היקום. בכל לילה, האלים שמלווים את רע נלחמים באפופיס ומנצחים אותו, ובבוקר רע נולד מחדש מרחמה של נוט ומתחיל את מסעו שוב. הסיפור הזה הסביר למצרים למה השמש נעלמת כל ערב ועולה כל בוקר - ובמקביל ביטא את האמונה העמוקה שהטוב מנצח את הרוע כל יום מחדש.

נוט - אלת השמיים וגופה של כוכבים

נוט (Nut) היא אלת השמיים, ותיאורה הוויזואלי הוא אחד הדימויים האיקוניים ביותר של מצרים העתיקה. היא מתוארת כאישה עירומה המתקשתת מעל הארץ, כשידיה ורגליה נוגעות בארבעת כיווני האופק וגופה יוצר את כיפת השמיים. גופה מעוטר בכוכבים, ובתוך גופה מפליגות ספינות השמש. בכל ערב, נוט בולעת את השמש (רע נכנס לפיה), ובכל בוקר היא יולדת אותה מחדש (רע יוצא מרחמה). תהליך זה חוזר לנצח ומייצג את המחזוריות הנצחית של הטבע. גב, אל האדמה ובעלה של נוט, שוכב מתחתיה. בין השניים עומד שו, אל האוויר ואביהם, שמפריד ביניהם ומחזיק את השמיים מעל הארץ. האגדה מספרת שרע כעס כשגילה שנוט וגב מתכוונים להביא ילדים לעולם, וקילל את נוט שלא תוכל ללדת באף יום בשנה. תחות, אל החוכמה, עזר לנוט בכך שניצח את הירח במשחק סנט וזכה בחמישה ימים נוספים (ימי האפגומנה), שבהם נולדו ילדיה. ציורי נוט על תקרות קברים שימשו כ"שמיים" מעל המת, והאמינו שנוט תבלע את נשמתו ותוליד אותה מחדש לחיי נצח.

תחות, הירח ומדידת הזמן

תחות (Thoth) הוא אל החוכמה, הכתיבה, המדע והירח. הוא מתואר כאיש עם ראש של איביס (ציפור מוכרת במצרים) או כקוף בבון, ועל ראשו נושא את דיסקת הירח. תחות היה הסופר האלוהי - הוא המציא את הכתיבה, את המספרים ואת לוח השנה, ורשם את תוצאות שקילת הלב בטקס השיפוט של המתים. הקשר שלו לירח עמוק ורב-ממדי. הירח היה "עינו של הורוס" שנפצעה בקרב עם סת ונרפאה על ידי תחות - ולכן מחזורי הירח (הולך וגדל, הולך וקטן) פורשו כפציעה וריפוי חוזרים. תחות גם אחראי על חישוב מחזורי הירח, ולכן הוא קשור באופן ישיר לאסטרולוגיה ולמדידת הזמן. במקדש חרמופוליס, מרכז הפולחן של תחות, פיתחו את אחד מסיפורי הבריאה המרכזיים של מצרים - סיפור "שמונת האלים" (אוגדואד) שבו העולם נוצר מתוך מים קדמוניים. תחות נחשב לתיווך בין כוחות שמימיים, ותפקידו כאל הירח הפך אותו לשומר הלילה ולמגן מפני חושך.

הורוס, השמש והמאבק על הכס

הורוס (Horus) הוא אל השמיים, המזוהה עם השמש הזורחת ועם כוח המלוכה. הוא מתואר כבז (עוף דורס) או כאדם עם ראש בז, ושתי עיניו מייצגות את השמש (העין הימנית) ואת הירח (העין השמאלית). הסיפור המרכזי של הורוס הוא המאבק שלו נגד סת, אחי אביו אוזיריס. אחרי שסת רצח את אוזיריס וקרע את גופו ל-14 חלקים, איזיס אספה את החלקים, החייתה את אוזיריס לזמן קצר, והרתה ממנו את הורוס. הורוס גדל בסתר בביצות הדלתא וכשבגר יצא להילחם בסת על כס מצרים. הקרב ביניהם היה עקוב מדם - סת עקר את עינו השמאלית של הורוס (הירח), והורוס סירס את סת. בסופו של דבר, תחות ריפא את עין הורוס ומועצת האלים פסקה שהורוס יקבל את השלטון. הסיפור הזה לא היה רק מיתוס - הוא שיקף את המאבק הנצחי בין סדר לכאוס, בין אור לחושך. כל פרעון נחשב לגילום של הורוס על הארץ, וכל שקיעה ביטאה את הקרב עם סת, ואילו כל זריחה היתה הניצחון המחודש של הורוס.

אוזיריס, אוריון ועולם המתים

אוזיריס הוא אחד האלים המרכזיים ביותר במצרים העתיקה - אל המתים, התחייה, הצמחייה והפריון. לאחר שנרצח על ידי סת והוחזר לחיים על ידי איזיס, הוא הפך לשליט העולם התחתון ולשופט המתים. הזיהוי של אוזיריס עם קבוצת הכוכבים אוריון הוא אחד הקשרים המיתולוגיים-אסטרונומיים החשובים ביותר במצרים. אוריון, שנעלם מהשמיים למשך כ-70 יום ואז מופיע מחדש, שיקף את סיפור המוות והתחייה של אוזיריס. תקופת 70 הימים שבה אוריון בלתי נראה התאימה גם לתקופת החניטה המצרית - גוף המת עבר 70 ימי חניטה לפני הקבורה, בדיוק כמו שאוזיריס-אוריון נעלם ל-70 יום לפני שחזר לשמיים. בטקסטים של הפירמידות, נשמת הפרעון מתוארת כעולה לשמיים ומצטרפת לאוזיריס באוריון. הפירים הדרומיים בפירמידת חאופו מכוונים לאוריון, ומשמשים כנתיב סמלי לנשמת המלך. הצמחייה שצומחת מחדש אחרי שטפון הנילוס היתה הוכחה לתחיית אוזיריס - הוא מת ונולד מחדש כל שנה, בדיוק כמו האדמה.

מורשת המיתולוגיה הקוסמית

המיתולוגיה הקוסמית של מצרים השפיעה השפעה עמוקה על תרבויות מאוחרות יותר. היוונים זיהו את אלי מצרים עם האלים שלהם: תחות הפך להרמס, איזיס נשארה פופולרית ברחבי הים התיכון, ואוזיריס זוהה עם דיוניסוס. בתקופה ההלניסטית נוצר אל חדש - סראפיס - שהיה מיזוג של אוזיריס ואפיס המצריים עם זאוס היווני. פולחן איזיס התפשט לכל רחבי האימפריה הרומית, ומקדשים לאיזיס נמצאו מבריטניה ועד הודו. חוקרים רבים מצביעים על השפעות מצריות בסיפורי הדת הנוצרית - הדימוי של איזיס מניקה את הורוס התינוק, למשל, נחשב לאחד ההשראות לדימוי של מריה והילד ישו. גם הרעיון של שיפוט לאחר המוות, תחייה ואלמוות נשמתי חלחל מהמיתולוגיה המצרית לדתות מאוחרות. באסטרולוגיה המודרנית, הדמויות המצריות ממשיכות להופיע בטארוט (קלפי טארוט קשורים למסורת שמייחסת את מקורותיהם למצרים), בקבלה ובמסורות אזוטריות שונות. המיתולוגיה המצרית, עם השילוב המרהיב שלה בין סיפור ואסטרונומיה, ממשיכה לדבר אל אנשים גם אלפי שנים אחרי שנכתבה.

מיתולוגיה מצרית והקשר לכוכבים | מזלות